תמונות מסיור סליחות תשע"ב

בכל טו בשבט מתנגן בראשנו שירו הידוע של נתן זך 'כי האדם עץ השדה, כמו העץ הוא צמא למים'.

אנו רגילים לחשוב שהאדם נמשל לעץ השדה, בכמה בחינות שונות.

אמנם, כאשר התורה מתארת את הקשר בין  עץ השדה לבין האדם, היא מדגישה דווקא את ההפרדה וההיפוך שבין השניים-

"כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ, לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל, וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת -  כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה, לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר?!"

התורה מתארת מצב מלחמתי, בוא אנו צרים על עיר של אויבינו, ומבקשים לקצץ את עצי הפרי של העיר. כאן מצווה עלינו התורה לבל נכה את עצי השדה, וכתמיהת התורה 'כי האדם עץ השדה?!', הרי האדם האויב אינו העץ, ועל כן אסור לנו להכות את העץ התמים.

אמנם, על אף הפשט הזה בדברי התורה, נהגו בכל חלקי החברה הישראלית, דתיים כחילונים,  להשוות את האדם לעץ.

הצורך האידיאולוגי שלנו להשוות את האדם לעץ, מובן מאליו. האדם כמו העץ חי לו לבדו מצד אחד, אך לוקח חלק בחברה מצד שני. האדם כמו העץ שואף מעלה, יונק משורשיו העמוקים, ואף מת בסופו של דבר.

אמנם, בטו בשבט, ראש השנה לאילן, עלינו להדגיש גם את השוני שבין האדם לבין העץ.

אולם אירועים ובית מדרש